מאמר: "הסכם שומות" – דיני חוזים

מאת: עו"ד ורו"ח אלעד רוזנטל

 

"הסכם שומות" שנכרת בין פקיד השומה לבין הנישום, כמוהו כחוזה לכל דבר ועניין.

חוק החוזים – הוראותיו, דיניו והלכותיו חלים על "הסכם השומות"[1].

לפי דיני החוזים, כדי שייכרת חוזה יש צורך ב"הצעה וקיבול", "גמירות דעת" ו"מסוימות".

כלומר, יש צורך שצד אחד יציע "הצעה", והצד השני "יקבל" את אותה הצעה.

ההצעה והקיבול צריכים לכלול "מסוימות", קרי – צריכה לכלול את כל הפרטים הנדרשים לצורך קביעת ההסכם.

בנוסף, צריכה להיות "גמירות דעת" של הצדדים ברצונם להתקשר בחוזה.

בעניין טנסור[2] נפסק כי מה שלא נכתב ב"הסכם השומה" יהיה קשה להוכיח שהוא חלק מההסכם.

לא פעם, הנישומים טוענים בפני בתי-המשפט כי המפקח/פקיד השומה התחייב בפניהם X, ולא עמד בהתחייבות זו.

לפי דיני החוזים, חוזה יכול גם להיערך בעל-פה (למעט, במקרים חריגים, כגון: במקרקעין שיש דרישת כתב, וגם במתנה). כעקרון, ניתן לטעון כי הבטחתו של פקיד השומה בעל פה כמוה כחוזה.

יחד עם זאת, בתי המשפט לא ממהרים לקבל טענה של "הסכמה בעל פה".

ראשית – יש קושי ראייתי לקבל טענה שכזו, במיוחד כאשר פקיד השומה טוען אחרת.

שנית – מכיוון ומדובר ברשות מנהלתית, בתי המשפט מבקשים להקפיד שהחלטות והסכמים ייערכו בכתב, ויקבלו את אישורם של הגורמים הרלוונטיים "במערכת".

בעניין באומן בר ריבנאי[3] קבע השופט מגן אלטוביה:

"בהיעדר מסמך חתום מאת המשיב, הנטל להוכחתה של הבטחה שלטונית או של הסכמה בין הצדדים, קשה הוא, אולם אין מקום להוכחת הסכמה כזו ללא ניהול פרטיכל מסודר וגיבוש ההסכמות בחתימות משותפות".

וכן:

"נישום אינו יכול להיבנות מרמזי דברים, מהסכמות בשתיקה או בקריצת עין ואף לא מהסכמות שבעל פה, כל עוד לא הועלו על הכתב ונחתמו בידי הצדדים".

בחוק החוזים נקבעו עילות ל"ביטול הסכם".

חלק מהעילות הן: עושק, הטעייה, כפייה, טעות, חוזה למראית עין ועוד.

במרבית המקרים, כאשר הנישום מעלה טענה שכזו לבטלות ההסכם היא לא תתקבל, מכוח החזקה של "תקינות שלטונית". ישנה חזקה שלפקיד השומה אין אינטרס לעשוק את הנישום, או להטעות אותו, או לכפות עליו וכו'.

במרבית המקרים, צודק בית המשפט בקיום "חזקה" זו, אך חשוב לזכור ולהדגיש כבר כעת, כי המחשבה שהמפקח הוא כמו שופט, שאין לו אינטרס בתיק המדובר, וכל מטרתו היא להגיע למשפט צדק – הוא מוטעה ואינו נכון. למפקח ולפקיד השומה יש אינטרס מאוד משמעותי. האינטרס שלהם הוא הגדלת קופת האוצר.

מפקח שלא יבצע את תפקידו באופן ראוי (קרי – לא יגדיל את קופת המדינה) – לא יקודם במערכת.

במצב זה של דברים, בוודאי שלא ניתן לומר שיש לנו גורם "אובייקטיבי", שלא סביר כי יכפה, יעשוק וכו'.

בהחלט ייתכן כי פקיד השומה יקיים את אחת העילות לביטול הסכם, הואיל ויש לו אינטרס ממשי בתוצאות השומה (בהגדלת המס לאוצר המדינה).

במקרה חריג אף קבע בית המשפט כי הסכם שנערך בין פקיד השומה לבין הנישום הוא "חוזה למראית עין".

בעניין אדרי אבי[4] קבע בית המשפט כי הסכם השומה הוא "חוזה למראית עין" והוא בטל, מכיוון ובפועל מי שנכרת איתו ההסכם אינו בעל העסק, אלא העסק שייך לאביו המאמץ, ויש לקיים את ההסכם עם האב ולא עם הבן.

במקרים רבים, הנישום טוען כי המס שיצא בשומה, בעקבות כריתת הסכם השומות, הוא גבוה באופן משמעותי ממה שציפה, ועל כן מדובר ב"עושק". טענות אלה לא התקבלו ע"י בתי המשפט.

ראה בעניין זה שלזינגר שמעון[5], כבוד השופט שלו:

"אם בתום השומה התברר שהמס גבוה מהמצופה, אין הנישום רשאי לטעון עושק, אלא לכל היותר טעות בכדאיות ההסכם. טעות כזו אינה יכולה לשמש בסיס לביטול ההסכם".

כלומר, בכל מצב שבו המס גבוה ממה שהנישום ציפה, בתי המשפט סוברים כי מדובר ב"טעות בכדאיות ההסכם" שאינו מהווה עילה לביטול החוזה.

בדרך-כלל נהוג לקבוע "הסכם שומות" המתבסס על גובה ההכנסה החייבת בשומה. במצב שכזה, הנישום אינו יודע במדויק מה יהיה גובה המס לתשלום, הגם שהתשלום כולל בתוכו גם ריבית, הפרשי הצמדה, ובמקרים מסוימים אף קנסות וקנסות גרעון. במקרים כאלו הנישום יכול להיות מופתע ברגע הוצאת השומה, מהסכום לתשלום, וזאת לאחר שסבר כי הסכום לתשלום צריך להיות נמוך בהרבה.

מומלץ לכל נישום, בטרם יחתום על הסכם שומה, לבקש מהמפקח להזין את הנתונים ושיוציא לו "שומה לדוגמא", כלומר, מה יהיה הסכום לתשלום בפועל, במידה וההסכם ייסגר בגובה ההכנסה החייבת כמוסכם.

בעניין חיים נחום[6] הנישום טען כי יש לבטל את הסכם השומה, עקב "טעות". הנישום חשב שהוא יוכל לעמוד בהסכם מבחינה כלכלית, והוא אינו מסוגל לעמוד בו. לכן – הנישום טוען שמתקיימת עילת ה"טעות" המאפשרת לו לבטל את החוזה.

בית המשפט קבע כי טענה זו אינה מקיימת את עילת ה"טעות" – והנישום לא יוכל לבטל את ההסכם.

בעניין מרקין מאיר יעקב[7] ביקש הנישום לבטל את "הסכם השומה" בטענה כי "לא ידע על מה חתם".

בית-המשפט לא מקבל טענה זו, וקובע כי ישנה "חזקה" על מי שיודע קרוא וכתוב שיודע על מה חתם.

מעבר לזה סעיף 144(א) לפקודה קובע במפורש כי "כל החותם על כל דוח, אימרה או טופס כאלה, רואים אותו כמי שיודע על עניין שבהם". כלומר, יש "חזקה" שהחותם ידע על מה הוא חתם.

ישנם מצבים בהם המייצג הוא זה שחותם מול פקיד-השומה. במקרים שכאלה, לעיתים עולות טענות ע"י הנישומים כי הם לא ידעו על כך שהמייצג חתם בשמם, והם אינם מקבלים את ההסכם.

בתי-המשפט לא מקבלים טענה זו, ובמקרים כאלו סוברים כי אם יש לנישום טענה למייצגו "שיתבע את המייצג". כלומר, טענה זו לא מסייעת לנישום להשתחרר מההסכם שמייצגו, כידו הארוכה, חתם עליו בשמו.

מומלץ למייצגים לנקוט משנה זהירות בנושא זה, ובין היתר להחתים את הנישום על ההסכם מול פקיד השומה, ו/או להחתים את הנישום כי הוא מודע להשלכות ותוצאות ההסכם.

בעניין חטיב יוסף[8] בית המשפט לא קיבל טענה של "הטעיה" מצד המייצג, וקבע: "טענתו של שולח או אי הבנת דברי יועצו עניינה ביחסים שבינם לבין עצמם".

בהסכם השומות הסטנדרטי קיים סעיף המאפשר לפקיד השומה לבטל אותו תוך 90 יום.

המטרה היא לאפשר למפקח לחתום על הסכם עם הנישום, ויחד עם זאת לאפשר לרכז ולפקיד השומה בעצמו לבחון את תקפות ההסכם.

אכן, רק במקרים חריגים פקיד השומה משתמש בסמכותו ומבקש לבטל הסכם שומות שנחתם בין הנישום לבין המפקח.

בעניין אבו אחמד[9] נקבע כי ניתן לבטל את הסכם השומות גם בשיחה טלפונית בין המפקח לנישום או למייצגו.

יחד עם זאת, קבע בין המשפט כי מן הראוי שביטול שכזה יעשה בכתב.

בנסיבות המקרה הנדון, בית המשפט לא האמין לגרסתו של המפקח שטען כי מסר הודעה טלפונית על ביטול ההסכם.

בעניין חיים שפיר[10] העיר כב' השופט ורדי:

"לא ברור ואף לא סביר מדוע הרשות יכולה לבטל הסכם זה חד-צדדית תוך 90 יום ללא כל הנמקה".

בעניין חיים שפיר דובר בנישום שביקש לאחר יום לבטל את הסכם השומה, עקב גילוי של מסמך נוסף, ופקיד השומה סירב לכך. בית המשפט קבע כי רשות המיסים חייבת מכוח "חובת הגינות" לאפשר לנישום לאחר יום אחד בלבד לבטל את ההסכם.

 


[1] ראה בעניין זה, למשל: ע"א 1804/05 אהוד אלוני נ' פקיד שומה כפר סבא, מיסים

    כב/2 (אפריל 2008), ה-2.

[2] עמ"ה 1130/01 טנסור מערכות בע"מ נ' פקיד שומה נתניה, מיסים יח/2 (אפריל

    2004), ה-23.

[3] ת"א 1071/08 באומן בר ריבנאי נ' פקיד שומה ת"א 1, מיסים כד/4 (אוגוסט

    2010), ה-25.

[4] ת"א 1326/00 אדרי אבי נ' מדינת ישראל – אגף מס הכנסה ומס רכוש (תקליטור

   מיסים).

[5] ת"פ 9193/89 שלזינגר שמעון נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, מיסים ד/5

   (אוקטובר 1990), ה-37.

[6] עמ"ה 710/05 חיים נחום נ' פקיד שומה עכו, מיסים כא/5 (אוקטובר 2007), ה-

   15.

[7] ה"פ 1245/91 מרקין מאיר יעקב נ' פקיד שומה חיפה, מיסים ז/2 (אפריל 1993),

    ה- 25.

[8] ה"פ 140/92 חטיב יוסף נ' פקיד שומה נצרת, מיסים ז/2 (אפריל 1993), ה-30.

[9] עמ"ה 1030/06 אבו אחמד אחמד נ' פקיד שומה נצרת, מיסים כג/2 (אפריל

    2009), ה-30.

[10] ה"פ 177147/01 חיים שפיר נ' פקיד שומה ת"א 3 (מיסים און ליין).

 

 

מאמר זה לקוח מהספר "דיוני שומה והליכי שומה".

לפרטים אודות הספר: http://www.aor.co.il/ds

להרשמה ל"עדכוני מיסים" ללא תשלום, היכנסו ל: http://www.aor.co.il/tax

להרשמה לניוזלטר שבועי בדיני-עבודה, ללא תשלום היכנסו ל: http://www.aor.co.il/avoda

 

 

You may also like...

כתיבת תגובה