מאמר: סעיף 150 השגה (שלב ב')

מאת: עו"ד ורו"ח אלעד רוזנטל

 

סעיף 150 לפקודה קובע:

"היה אדם חולק על השומה, רשאי הוא לבקש מאת פקיד השומה, בהודעת השגה בכתב, לחזור ולעיין ולשנות את השומה.

בקשה כאמור תפרש בדיוק את הנימוקים להשגה על השומה,

ותוגש תוך שלושים יום מיום המצאת הודעת השומה".

המחוקק קובע כי השגה יש להגיש בכתב. לא ניתן לבקש השגה בעל-פה. יש לא מעט פעמים מחלוקות בין המייצגים/הנישומים לבין פקידי מס הכנסה, האם הוגשה השגה, ובמידה והוגשה האם ההשגה הוגשה בזמן. במידה והמחוקק לא היה מחייב שההשגה תהיה מוגשת בכתב, היו מחלוקות רבות יותר, האם הוגשה בכלל השגה.

המחוקק אינו דורש כי הנישום יקבל אישור על הגשת מכתב ההשגה, אך מן הראוי כי הנישום ידאג לשמור אצלו העתק של מכתב ההשגה, כאשר הוא חתום עם חותמת נתקבל מפקיד השומה.

אין טופס מיוחד, וההשגה תוגש במכתב. לעיתים לא ברור מהמכתב שהנישום שולח לפקיד השומה – האם אכן מדובר ב"השגה", ומן הראוי שהנישום יציין זאת במפורש.

ישנה תופעה לפיה הנישום/המייצג שולח מכתב "השגה" שבו רק מצוין כי הוא מגיש השגה על השומה שיצאה, ללא שום נימוקים וללא הסבר מדוע אינו מסכים עם השומה שיצאה, ומה הן טיעוני ההשגה שלו.

מכתב שכזו הינו "מכתב סטנדרטי" שיוצא עבור כל השגה, לכל לקוח, ללא שום שינוי. מכתב שכזה השתרש כ"פרקטיקה" לאור העובדה שהמייצגים רואים את הגשת המכתב כעניין פורמאלי בלבד. הטעות הנפוצה היא בכך שהמייצגים סבורים כי קיום הפגישה/דיון עם פקיד השומה הוא הליך ההשגה, ואילו במכתב יש רק להודיע שמבקשים לקיים הליך השגה.

לא כך המחוקק רואה את הדברים.

מבחינת המחוקק, מכתב ההשגה חייב להכיל את כל הנימוקים והטענות להשגה. למעשה, לולא הייתה דרישה של קיום שימוע לפני הוצאת שומה/צו בהשגה (ס' 158א' לפקודה) אזי פקיד השומה היה יכול להוציא את השומה/צו, רק בהסתמך על מכתב ההשגה שהוגש לידו.

מכתב השגה זה דומה במהותו ל"כתב ערעור" המוגש לבית המשפט.

כאמור, הנישום נדרש לפרט בכתב ההשגה את כל הנימוקים שלו, ומבחינת הנישום כתב ההשגה זה מהות ההשגה, וכל טיעון שיש לנישום עליו להעלות על הכתב ב"כתב ההשגה" המוגש.

הדיון שייערך לאחר מכן יתבסס על הנאמר בכתב ההשגה, ויהווה "שימוע" לפני הוצאת השומה/צו, לרבות הליכי פשרה והסכמה.

המחוקק קובע כי ההשגה תוגש תוך 30 יום לפקיד השומה, מיום המצאת הודעת השומה לנישום.

דרישת ה- 30 יום, יכולה בנסיבות מסוימות להתגמש, כפי שנקבע בהמשך הסעיף:

"אלא שאם הוכח, להנחת דעתו של פקיד השומה, שהאדם החולק על השומה היה מנוע מלהגיש את הבקשה תוך המועד האמור, משום שהיה נעדר מן הארץ או חולה או מכל סיבה סבירה אחרת, רשאי הוא להאריך את המועד ככל שנראה סביר לפי הנסיבות".

המחוקק מאפשר לפקיד השומה להאריך את המועד להגשת כתב ההשגה, במידה והוכח לפקיד השומה כי הנישום היה מנוע להגיש את כתב ההשגה במועד, מאחת מהסיבות הבאות:

            1.      היעדרות מהארץ.

2.      מחלה.

3.      "מכל סיבה סבירה אחרת".

למעשה החלופה השלישית מאפשרת לפקיד השומה שיקול דעת נרחב מאוד לאפשר, בכל מצב שהוא, הארכה של התקופה להגשת כתב ההשגה.

כתב השגה מוגש על שומה שלב א' שיצאה לנישום.

אין מניעה, לפי לשון המחוקק, להגיש כתב השגה גם על שומה שיצאה בהסכמה, קרי – שומה 02.

הדיון בהשגה

ס' 150א' לפקודה קובע: "מי שערך את השומה לא ידון בהשגה עליה".

כלומר, אותו המפקח שערך את השומה בשלב א', לא ידון בהשגה על אותה שומה.

עקרון זה חשוב. לא ייתכן שנערער על קביעה של אדם מסוים, ואותו אדם הוא זה שיקבע בערעור על השומה שהוא הוציא.

ישנם מצבים בהם המפקח שלב א' אכן לא דן בהשגה, אך המפקח שיושב בסמוך אליו, ונמצא תחת הפיקוח של אותו רכז, ולמעשה אף שמע חלק מהדיונים בשלב א', הוא זה שעורך את ההשגה. במקרים שכאלה, מבחינת "מראית פני הצדק" ישנה בעיה, אך מבחינת הפרשנות של בתי-המשפט, אין בעיה.

כל עוד המפקח שדן בשלב ב' מפעיל לבד את שיקול דעתו, הגם שהמפקח הקודם שוחח איתו בנושא זה – אין בכך כדי לפסול את ההליך.

בעניין "דנקנר"[1] – בית-המשפט דן בשאלות אלו, וקבע בין היתר כי לא נדרשת הפרדה מוחלטת בין המפקח שהוציא את שומות שלב א', לבין המפקח שהוציא שומות שלב ב'.

גם אם נכח מפקח שלב א' בחדר, או אף השתתף בעריכת הפרוטוקול, בעת דיוני שלב ב', זה לא אוטומטית פוסל את הצו שיצא.

נקבע עוד כי עצם ההתייעצות של מפקח שלב ב' עם מפקח שלב א' – אין בה פסול.

המבחן שנקבע בפסיקה הוא – האם מפקח שלב ב' הפעיל "שיקול דעת עצמאי".

ככל שהוא הפעיל "שיקול דעת עצמאי" – אין פסול בהליך.

בעניין "מלון טבריה"[2] – השומה "לפי מיטב השפיטה" שיצאה לנישום נפסלה כיוון שמי שחתם ואישר אותה בחתימתו, לא היה המפקח שערך את הביקורת וניהל את דיוני השומות.

הבעיה המרכזית של בית המשפט הייתה כי:

"אין במערכת הראיות כל הוכחה לכך שהמפקח ששמו מופיע בשומה הפעיל אישית את סמכותו או שבדק את פרטי השומה או שהרשה למפקח האחר לחתום בשמו".

בעניין "דנקנר"[3]  קבע השופט הגין:

"סעיף 150א' אינו מחייב ניתוק מוחלט בין עורך השומה לבין הדן בהשגה. אין כל דמיון בין ההליכים הנ"ל להליך שבין שתי ערכאות שיפוטיות – ערכאה ראשונה וערכאת ערעור: בתהליך השומה שניהם אנשי מס, בעלי עניין בתוצאות ומשתייכים ליחידה מנהלתית אחת ואף יש ביניהם בדרך כלל יחסי כפיפות".

בעניין "יוסף שגב"[4] קבע בית המשפט כי לא בכל מצב שבו מתקיים פגם מנהלי מסוים – יש לפסול את הליך השומה.

השופט מגן אלטוביה:

"אין לקבוע מסמרות בעניין השלכות פגם מינהלי נטען על תוצאות קביעותיו המקצועיות של המשיב, בפרט אם הן ראויות, אלמלא פגם זה".

 

 


[1] עמ"ה 105/86 חב' דנקנר השקעות נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, מיסים ג/1

    (ינואר 1989), ה-13.

[2] ע"א 4673/90 חברת מלון טבריה בע"מ נ' פקיד שומה טבריה, מיסים ז/2 (אפריל

    1993), ה- 6.

[3] עמ"ה 105/86 חב' דנקנר השקעות נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, מיסים ג/1

    (ינואר 1989), ה-13.

[4] בש"א 4753/08 ד"ר יוסף שגב, עו"ד נ' פקיד שומה ת"א 3, מיסים כג/3 (יוני

    2009), ה-16.

 

מאמר זה לקוח מהספר "דיוני שומה והליכי שומה".

לפרטים אודות הספר: http://www.aor.co.il/ds

להרשמה ל"עדכוני מיסים" ללא תשלום, היכנסו ל: http://www.aor.co.il/tax

להרשמה לניוזלטר שבועי בדיני-עבודה, ללא תשלום היכנסו ל: http://www.aor.co.il/avoda

 

 

 

 

You may also like...

כתיבת תגובה