תשלום עבור עבודה בשעות נוספות לעובד סיעוד

תבנית העסקתם של עובדי סיעוד הינה מורכבת וייחודית וזכתה לפרשנויות שונות בבתי הדין לעבודה.

בע"ע 157/03 יולנדה גלוטן נ' לאה יעקב, אשר ניתן ביום 1.1.2007, נדון מקרה בו מטופלת בת 80 חיה בגפה בביתה עם המטפלת בה, והייתה מחוברת למכשיר הנשמה ותלויה לחלוטין בהשגחתה הצמודה של המטפלת בכל שעות היממה.

בית הדין הארצי פסק בדעת רוב, כי שאלת חלות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), תלויה בעקרון במצבו הסעודי של המטופל ובעזרה הניתנת לו על ידי בני ביתו והמטפל בו וכי אין לקבוע מראש לעניין זה הלכה כללית של חלות החוק.  לפיכך, בית הדין פסק כי המטפלת אינה זכאית לגמול בגין עבודה בשעות נוספות עבור תקופת עבודתה אצל מעבידתה, שכן המטופלת אינה מסוגלת לפקח על שעות העבודה והמנוחה של המטפלת ובנוסף, בנסיבות האמורות נדרשת מידה מיוחדת של אמון, שאולי אין למעלה ממנו, של המטופלת במטפלת.

על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה הוגשה עתירה לבג"ץ (בג"ץ 1678/07 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', ניתן ביום 29.11.2009), אשר נדחתה. על פסק הדין בבג"ץ הוגשה עתירה לדיון נוסף (דנג"ץ 10007/09 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'), אשר נדחתה ברוב דעות ביום 18.3.2013. כב' הנשיא א' גרוניס קבע בפסק דינו בעתירה, כי הבעיה הקשה שבאה בפני בית המשפט בעתירה זו יכולה לבוא על פתרונה אך ורק במסגרת הסדר חקוק.

בע"ע 1511/02 ארמלינדה לאחאטו נ' עיזבון המנוחה ויקטוריה בן בנימין ז"ל, ניתן ביום 5.4.2005, נדון מקרה בו אזרחית הפיליפינים עבדה בשירותה של המנוחה, קשישה חולת אלצהיימר, כמטפלת סיעודית וכאחראית על הכנת ארוחותיה של המנוחה וניקיון הדירה בה התגוררו השתיים. המטפלת תבעה מן המנוחה, בין היתר, גמול עבודה בשעות נוספות, אותו העמידה על שתי שעות לכל יום במהלך תקופת עבודתה.

בית הדין הארצי לעבודה פסק כי אין לשלול את האפשרות ששעות בהן עובד ישן תחשבנה לשעות עבודה ואף לשעות נוספות. הכל תלוי במהות התעסוקה ובתנאי ההסכם שבין המעביד והעובד. שעות עבודה אינן שעות עבודה בפועל כי אם השעות בהן עמד העובד לרשות מעבידו, והן השעות שבהן לא היה העובד חופשי לעשות כרצונו. במקרה זה, בידי המטפלת ובאחריותה הופקד הטיפול במנוחה אשר מצבה דרש כוננות מתמדת. שעות עבודתה של המטפלת השתרעו למעשה, על פני היממה כולה, במהלכן היה עליה להקדיש את זמנה למנוחה ולצרכיה. גם אם פנתה לעיסוקיה משך היום, לא הייתה המטפלת מורשית לעזוב את המנוחה לנפשה, לצאת מן הבית ולעשות לעצמה בכל עת שחפצה בכך, אלא בימי חופש שנקבעו מראש. המטפלת הוכיחה את מתכונת העבודה בכללותה ובכך הוכחה תביעתה לגמול עבודה עבור לפחות שתי שעות עבודה נוספות ביום.

 

בע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'יאן נ' מעיין משה וצביה, ניתן ביום 25.1.2004, נדון מקרה בו עובדת זרה מרומניה הועסקה על ידי זוג הורים כ-6 חודשים, כמטפלת בבתם החולה וכעובדת במשק ביתם. המטפלת טענה בתביעתה, בין היתר, כי הועסקה במשך 450 שעות חודשיות ולפיכך, הנה זכאית לשכר בעד שעות נוספות והשלמת שכר עבודה בצירוף פיצויי הלנת שכר.

בית הדין הארצי לעבודה פסק כי חוק שעות עבודה ומנוחה קובע חריגים, משום שמהלך הדברים לעיתים אינו מאפשר בחינת שעות העבודה הלכה למעשה. בענייננו מדובר בעובדת שטיפלה בילדה נכה, תוך שהתגוררה עמה. בית הדין קבע כי הדרישה כי עובד מסוג זה יוכיח את שעות העבודה, אינה מציאותית. ברי כי סוג עבודה מעין זה, הוא סוג העבודה אליו התכוון המחוקק בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה, בה אין אפשרות לפקח על שעות העבודה. אין אפשרות להתייחס לשעות אותן עובד העובד הלכה למעשה. בית הדין קבע כי יש לדאוג לכך שהמטפלת תקבל יום מנוחה שבועי, חופשות כדין ולקבוע אחוז מסוים מעל שכר מינימום כשכרה. לשם כך, יש לקחת בחשבון שהמטפלת קיבלה דיור וכלכלה. בית הדין קבע כי יש לקבוע שכר כולל למטפלת, בגובה שכר מינימום בתוספת 30% מעל שכר המינימום ולא לחשב את השעות הנוספות.

 

 

 

You may also like...

כתיבת תגובה